פסק דין
רקע
לפניי מונחת תביעתו של מר רפאל דוד יליד שנת 1973 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 19.03.06 עת ירד מרכב (משאית) בו נסע, משהחל הרכב בנסיעתו, נפל מוט ברזל מן הרכב, פגע בתובע וגרם לפציעתו (להלן: "התאונה"). חברת כלל לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") ביטחה את הרכב במועד הרלוונטי לתאונה.
מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום הכירורגיה האורטופדית, ד"ר גרינטל ארנן, אשר העריך כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בגובה 7% לפי סעיף 35 (1) א'-ב' לתקנות המל"ל.
מאחר ולא קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט מיום 15.09.11 לא היה מנוס מלהכריע תיק זה לפי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'), והתיק נקבע לדיון הוכחות ביום 19.02.12.
מטעם התביעה העידו: מר עזר פנחס, גב' מירב דוד, מר ארז גואטה והתובע. מטעם ההגנה לא הובאו עדים.
נעתרתי לבקשת הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב.
התביעה הגישה סיכומיה ביום 13.03.12.
ההגנה הגישה סיכומיה ביום 28.03.12.
טענות הצדדים
ב"כ התובע המלומד טוען כי במקרה דנן ארע לתובע נזק גוף כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") והנזק נגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. מוט הברזל היה חלק ממטען הרכב. הרכב היה בבעלות אשת התובע והיה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח חובה. בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח ופקודת הביטוח, על מבטח של רכב בביטוח חובה, מוטלת חובה לפצות אדם שנגרם לו נזק עקב השימוש באותו רכב. היות והנתבעת היתה המבטחת בעת התאונה, עליה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.
עובר לתאונה התובע עסק בשיפוצים ולא כנהג משאית ולכן אין מקום לטעון כי המקרה דנן הינו בגדר תאונת עבודה. התובע התלווה לגיסו, נהג הרכב, לסיבוב קצר במשאית שבסופו היו אמורים השניים לשוב לבית התובע, נסיעה זו לא התבצעה במסגרת עבודה. אין לשלול את אחריותה של הנתבעת בטענה שהתובע ציין כי נפגע ממוט ברזל, אך לא ציין מהיכן הגיע המוט. עדויות התביעה הוכיחו כי התובע עמד בסמוך למשאית וכאשר המשאית החלה בנסיעתה נפל מוט הברזל אשר פגע בתובע.
ב"כ התובע ציין גם שכאשר התובע פצוע ועדיין מטושטש מן הפגיעה, אין לצפות ממנו שיאריך בפרטים ויספר את נסיבות האירוע כולו. כתוצאה מהתאונה התובע נפגע ברגלו הימנית ובראשו ופונה לבית החולים 'אסף הרופא' על ידי ניידת מד"א לקבלת טיפול רפואי. בבית החולים נעשו לתובע תפרים בראשו והובחנו אצלו שברים בשוק ימין. רגלו הושמה בגבס והוא אושפז לצורך טיפול ניתוחי. ביום 20.03.06 עבר התובע ניתוח הכנסת מסמר לשוק ימין תחת הרדמה כללית. ביום 26.03.06, לאחר שבוע, שוחרר מבית החולים. התובע הופנה לטיפולי פיזיותרפיה ונרשמו לו משככי כאבים ותרופה שאמורה לסייע לו בהתניידות. בטופס השחרור מהמחלקה האורטופדית צוין כי התובע זקוק לקביים ולעבודה אינטנסיבית על טווחי קרסול-ברך. התובע הגיע מספר פעמים נוספות לבית החולים בשל כאבים חזקים ברגלו הימנית, מהם סבל. ביום 26.07.06 אושפז התובע פעם נוספת בבית החולים, שם אובחן כי השבר בשוק ימין לא התאחה כראוי והתובע עבר ניתוח להוצאת ברגי נעילה דיסטליים של המסמר שהוכנס לו לשוק ימין.
לטענת ב"כ התובע, נכותו התפקודית של התובע גבוהה מנכותו הרפואית. את היחס בין נכותו התפקודית לנכותו הרפואית יש לבחון על פי נסיבות המקרה דנן. קרי, אופי הפגיעה, עיסוקו של התובע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו וכושרו להשתקם. כתוצאה מהתאונה תנועתו של התובע מוגבלת והוא אינו מסוגל לתפקד כראוי, רוצה לומר, אינו יכול לרוץ, אינו יכול להרים דברים כבדים ואם מתכופף חייב עזרה של אדם נוסף בקימה. התובע עבד כל חייו בעבודה פיזית, כפועל בניין ביצע עבודות שיפוצים. לאור זאת, התובע נאלץ למצוא משלח יד שונה מזה שעסק עובר לתאונה בפחות ממה שהשתכר עובר לתאונה. ב"כ התובע מעריך כי נזקיו של התובע עולים לכדי סך של 937,000 ₪.
ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי המקרה דנן אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, גם אם יקבל בית המשפט את גרסתו של התובע במלואו. חוק הפלת"ד מחריג מהגדרת תאונת דרכים, תאונה שאירעה בעת פריקה או טעינה ברכב. במקרה דנן הן התובע והן העדים מטעמו העידו כי פגיעתו של התובע ארעה תוך כדי וכחלק אינטגראלי מפריקת המשאית באתר (עמ' 3 שורות 25-26, עמ' 6 שורות 1-3 22-23, עמ' 8 שורות 31-32 ועמ' 9 שורות 1-2 לפרוטוקול). מעדות שלושת העדים עולה כי המשאית עברה את הליך השקילה, דלתה נפתחה, היא עמדה באזור הפריקה וחיכתה להוראה סופית להיכן לשפוך את הפסולת וגם אם נסעה רוורס, היה זה כדי להתמקם טוב יותר מול ערימת הפסולת.
לטענת הנתבעת יש לדחות גם את טענת התובע כי פגיעתו מהמוט מקיימת את החזקה של הינתקות מטען מרכב עומד. שכן ההינתקות, אם אירעה, היתה במהלך הליך הפריקה והחזקה של פריקה וטעינה גוברת על זו של הינתקות מטען מרכב. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי התביעה הוגשה שלא כדין, לאחר שלא צורף לכתב התביעה, כנתבע, נהג המשאית במועד האירוע. הרי שלפי סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, צירופו של הנהג וקבלת פסק דין כנגדו, תנאי מוקדם והכרחי ובלעדי לחיוב הנתבעת, בפיצוי התובע, ומשלא נתבע הנהג הרי שלא קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת. יתירה מזאת, התובע לא הוכיח כי לנהג, ממנו נפגע, היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד האירוע שאף הוא תנאי הכרחי לחיובה של הנתבעת. ב"כ הנתבעת מעריך כי אם מגיע לתובע פיצוי כלשהו הרי שהוא בסך של 19,884 ₪ ולא כפי שדרש.
דיון והכרעה
שאלת החבות
סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") קובע:
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;